בויכוחים הליליים של חדר 95, הייתי מוצא את עצמי פעמים רבות בעמדת ביניים. פרנקל מצד אחד, לא מפסיק לצטט את רש"י עגנון והשאר. אתה, רועי, במיטה מתחתי, יורה בחזרה עם קירקגור, הרב קוק, או כל מי שדיבר בשם האמת. חוש ההומור שאפיין את הויכוחים האלו, גרם לי לעתים לשמוח על חלקי במיטה העליונה, רחוק מממטרי המים והיתושים שעזרו לך לנצח באותם ויכוחים.
באחד האמשים, מיד לאחר סדר ערב, חגרת את הקיטבג, המכנסים הצבאיות ואקדח פלסטיק, "בשביל הכלבים המפחידים". מוקדם בבוקר, כשחזרת עם אף מוכתם בבוץ ורימון הלם ישן שמצאת, הצלחת להסיר דאגה מטרידה ולמתוח כמה חיוכים. יותר מאוחר הבנו שעלינו להתרגל לדאגה הזו, והתחיל לסמוך עליך בעינינו העצומות. עם תחילתה של השנה הזו, המעבר מהמגורים איתך חשף בפני רועי אחר, האיר כמה נקודות. אמנם השיחות המעמיקות עברו מהמיטה בחדר למקומות אחרים, ומישהו אחר פסע מאז על קצות האצבעות כשהפכת את החדר לקראת ערב שבת, אך למדתי להכיר אותך מזוית שונה לגמרי.
אני בטוח שאתה מצפה לאיזושהי מקוריות כשאתה מקשיב להספדים האלה. סלח לי, רועי, אם אחזור על הקלישאה, זו שנגעה במי שאתה יותר מכל: המרווח הבלתי קיים בין האמת שיודעים לאמת שעושים, החתירה לאמת אבסולוטית ויחידה, שרק צריך לגלות ולפעול על פיה. רק עכשיו, ודווקא עכשיו, אני למד להעריך את האומץ המדהים שהצגת בפנינו, זה שחשבנו שלא קיים בעולם, אך הוכחת לנו אחרת.
לא רציתי להגיד כמה עזרת לזולת, כמה עניו היית, ואיך צוית לנו את החיים במותך. כן, כן, היית כל אלה, בדרכך שלך. אך מאסתי בדיבורים הקרירים עליך, אודותיך. מה עשית, כמה טיילת, איך אהבת את כולם. לא אדבר עליך כעל נסתר, כי אתה אינך כזה. אתה רק מתמהמה כרגיל, ולא תאחר.
מתי תחזור מהטיול הזה, כשסימני התאבקות מכתימים את כולך? מתי תשוב עם פנים מפויחות ועצמות יבשות שליקטת? זו רק שאלה של זמן, מתי נכנסת שבת.
נחכה עד הרגע האחרון. גם הפעם, רועי, אל תאחר.
