הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות
המשנה באבות (א, ו) מורה על אחת מההנהגות הטובות שינהג אותן האדם:
והוי דן את כל האדם לכף זכות
מסיפורי הגמרא בשבת (קכז:) ניתן לעמוד ביתר דיוק על משמעות ההוראה. חובת הדין לזכות משמעה הסתמכות אף על אפשרות דחוקה ביותר לפרשנות המציאות (אם כי אין ברשותה לסתרה), ובלבד שתזכה את הנידון. אמנם, לעתים זיכוי הנידון עלול לעלות במחיר כבד, בדמות ויתור על פרשנות מקובלת והגיונית. הבוחן מתבקש, לכאורה, להערים על הבנתו שלו ולשלב במערכת ההכרה שיקולים חיצוניים להגיון; הוראתם של האבות, שהיא איננה כלי הכרתי סטנדרטי, מבקשת להשפיע על שיקול הדעת הסביר. האם כלי זה אכן מעיד, חרף השונות שבו, על המציאות כשלעצמה?[1]
התער של אוקאם
בשלהי המאה ה-14, הגה ויליאם איש אוקאם כלל פילוסופי שעבר תהפוכות רבות עד שהתייצב בגרסתו העדכנית. על פי כלל זה, שכונה מאוחר יותר 'התער של אוקאם' (Occam's razor),[2] כאשר ניתנים כמה הסברים אופציונליים עבור תופעה נתונה, יש להעדיף את זה המונח על מספר פוסטולטים מועט יותר.[3]
עקרון החסכון, כפי שנקרא התער בפי כמה הוגים אחרים, הופיע עוד לפני ויליאם איש אוקאם בוריאציות שונות. רס"ג, כמה מאות שנים לפני ויליאם איש אוקאם,[4] עשה שימוש בטיעון דומה, בבואו לתת טעם להתנגדות לאמונה בשתי ישויות אלוהיות:[5]
כי השכל לא החליט בענין העושה, אלא מפני שאי אפשר בלעדיו. והנה האחד הוא אשר לא יתכן בלעדיו, אבל מה שיותר על כך - אפשר בלעדיו ואין צורך אליו
רס"ג מעצב מהלך ארוך, המתפרש על פני שני הפרקים הראשונים בספרו, בו הוא בונה באיטיות ובהדרגה את הכרחיותו השכלית של קיום בורא לעולם. בסופה של ההוכחה, מתייחס רס"ג לתיזה פוליתאיסטית; אמונה כזו עונה לתנאי העיון השכלי אותם הציג רס"ג, שכן היא מודה בקיום בורא לעולם. עם זאת, אפשריותה של התיזה הפוליתאיסטית לגיטימית בדיוק כשם שקיומו של אל אחד הוא כזה. אשר על כן, מעדיף רס"ג למעט במספר המסקנות ולהכריח את קיומו של אל אחד בלבד. "מה שיותר על כך – אפשר בלעדיו [אך לא מוכרח, ועל כן:] אין צורך אליו". [6]
מעל לכלל זה תלויה שאלה דומה לזו ששאלנו על דין הלימוד לכף זכות: האמנם העובדות שבידינו הן היחידות הקיימות, ומעידות כך על טיב המציאות? וכי לא תיתכן מציאות מורכבת יותר, אשר אין בידינו ממצאים – אקטואליים או פוטנציאליים – המעידים על קיומה?
סנגוריה על האמת הקיומית הלא-אבסולוטית
פתח כללי לתשובה יכול להמצא באותם התחומים אליהם פרץ התער. המדע, למשל, אימץ את התער של אוקאם ועושה בו שימוש עד היום. כדי לבאר את הדברים נעסוק באחת ההתפתחויות החשובות של המאה ה-20, בה נעשה שימוש בתער: תורת היחסות.
תורת היחסות הידועה של אלברט איינשטיין (Albert Einstein) לא היתה הראשונה מסוגה, בבואה להסביר תופעות פיזקליות תמוהות. עוד לפני תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, הציעו לורנץ (Hendrik Lorentz) ומאקסוול (James Clerk Maxwell) רעיונות להם מטרות דומות. אולם, איינשטיין נותר בתודעה הציבורית כפותר המשכנע ביותר של השאלות אליהן התייחס. איינשטיין העדיף את שיטתו על פני האחרות, לא רק בגלל תקפותה המדעית, אלא גם בשל זו הפילוסופית, אותה ניסח היטב:[7]
לדעתי, התאוריה שהצעתי היא הפשוטה ביותר מבחינה לוגית, שהיא אך אפשרית. אך אין משמעות הדבר כי הטבע עלול לא לציית לתאוריה מורכבת יותר... על מערכות מורכבות מעין אלו להלקח בחשבון רק אם ישנן עילות פיזיקליות-אמפיריות לעשות זאת
מובן כי העדפת התאוריה של איינשטיין לא מעידה ולו במעט על המציאות. מציאות מורכבת ומסובכת יותר אכן אפשרית, אך אין להתייחס אליה כל עוד לא נתנה עילה מדעית לכך. ניתן לראות דברים אלו כסמוכים על העקרון האומר כי המדע אינו עוסק בעולם הדברים-כשהם-לעצמם, אלא בבנית פרדיגמה עקבית לתוצאות הניסויים.[8] עולם המחקר עוסק בניסוח תיאוריות המאגדות את תוצאות הניסויים שלפניו לכדי היפותזה יחידאית, ומותיר את ההויה מחוץ לתחומי ההתעסקות שלו. הקביעה אודות קשר כלשהו בין היפותזה זו למציאות כשלעצמה איננה באפשר, שכן הגישה לאותו עולם של דברים-כשהם-לעצמם, מתעלה אל מעבר ליכולתו של האדם.[9]
במעבדה, אומר איינשטיין, היה מדען; עסוק בניסויים ואל תאמר דבר אודות אמת אונטולגית אבסולוטית. פועל יוצא של דברים אלו אוסר על תאוריה לחרוג אל מעבר לנצפה במעבדה, שהרי אם תעשה כן, תחטיא את מטרותיה.
סטיבן הוקינג (Stephen Hawking), בבואו לקיים את עקרון אי הוודאות של הייזנברג, מעלה נקודה שונה מעט המקנה לתער של אוקאם יתרון בעולם המדע:[10]
עדיין יכולים אנו לדמות לעצמינו שישנה קבוצת חוקים הקובעת אירועים בשלמות עבור איזו ישות על טבעית... אבל דגמים כאלה של היקום אינם מענינים אותנו, בני התמותה הרגילים. נראה שמוטב לנו ליישם את עקרון החסכון הידוע בכינויו 'תער אוקאם', ולסלק מן התאוריה את כל סממניה שאינם ניתנים לתצפית
מדבריו של הוקינג בוקע יסוד נוסף בהבנת הלגיטימציה לתער. לא זו בלבד שאין לאדם יכולת לגעת בהוויה האבסולוטית,[11] אלא שהוא אף לא מנסה לעשות זאת, שכן האקזיסטנציה היא ראש מעייניו, ולא ההכרה העיונית חסרת הפשר. אם אין כל נפקותא מעשית להעדפת תאוריה מסוימת, הגם שהיא 'נכונה' או 'אמיתית' (עד כמה שניתן לעשות שימוש במושגים אלה), אין בה שום סוג של ענין.[12]
אם נכליל את העקרונות הנלמדים מדבריהם של הוקינג ואיינשטיין, נוכל לנסח תנאים לשימוש בתער או בכלים על-פרשניים דומים, בבואנו להכשיר תיאוריה עבור פנומנה מציאותית. כהנחה יסודית קודמת לכל אמירה יש לחייב כי על התאוריה להיות מקבילה לפרשנות המציאות, ולא לסתור בשום פנים אף לא אחד מהממצאים. שנית, כדי להעדיף היפותזה מסוימת, יש להצדיק את העדפתה רק באמצעות נימוק קורלטיבי לכללי המערכת בה היא נתונה (מדע, מוסר, או כל מערכת אחרת). ניתן לראות בנתונים המציאותיים נקודות, ובתיאוריה קו המחבר ביניהן. אופי הקו יקבע אפוא על ידי מטרות המערכת; בעולם המחקר המדעי המטרה היא, כנזכר לעיל, חיבור פשוט של הנקודות – ממצאי הניסויים, ועל כן אין מקום לפיתולים חסרי ביסוס אמפירי בין נקודה לנקודה. המדע אינו עוסק בפיתולים כאלה, ולפיכך הם חסרי הצדקה מעשית בין כתלי המעבדה. אם ישמע המשתתף להוראות המשחק, ויחבר ישירות בין נקודה אחת לעוקבתה, יתקבל הציור במלוא הדרו. אולם, אם ישרבט קווים חופשיים והתפתלויות חסרות עוגן נקודתי, ולא קוים ישרים: יווכח לראות, בסופו של דבר, כי כל העומד מולו אינו אלא קשקוש חסר משמעות.
אולם, לסבכים נטולי ביסוס מציאותי מעין אלו (אך שוב, לא סותרים) קיימת הצדקה במישור אחר, א-מדעי – עולם השיפוט המוסרי. בניגוד למדע, העדפת פיתולים אלו בחיי המוסר היא בעלת משמעות פרקטית – הטמעת התנהגות מוסרית באדם, ותואמת את מטרות השיפוט המוסרי. אשר על כן, חיפוש אחר תאוריות כאלה הוא מוצדק. אם להשתמש במשל המשחק דלעיל, מטרת עולם המוסר היא שזירת קו העובר בין הנקודות, ובו בזמן מצייר, על ידי פיתולים שונים ומגוונים, ציור ידוע מראש – האדם הזכאי.
כאשר אמת אונטולוגית איננה באפשר, יש להעדיף את האמת הקיומית, זו המשתנה בהתאם למערכת בה היא נמדדת. בעולם השיפוט – הדין לכף זכות הוא האמת הקיומית, ואולי אף היחידה בגבולות היכולת והענין. יתכן, כפי הנאמר, ואין היא תואמת את ההויה האובייקטיבת, אך מה טיב הזיקה בין אמת ערומה וקרה זו לחייו של אדם?[13]
[1] נקודת המבט של המאמר, לכל אורכו, מניחה התעלמות מהפרשנויות המיסטיות-דתיות הקיימות להוראה זו, ואם כן ודאי שהתשובה לשאלה תהיה שלילית (לגבי פרשנויות אלה עיין בהערה 3).
[2] כינוי זה לכלל ניתן רק במאה ה-19 על ידי המתמטיקאי הבריטי ויליאם רואן המילטון.
[3] אין ברצוני להרחיב בהגדרת המונח, לשם כך הגה ג'ימי ויילס את ויקיפדיה. באופן כללי יש לציין שחלק מהתפוכות שעבר התער כוללות התייחסות אליו ככלל מחייב מציאות. בתחילה עטו התייחסויות אלה נופך מיסטי-מטאפיזי, דבר שגרם להעלמותם יחד עם תפיסות מיסטיות אחרות. אולם התעוררותן של פרשנויות שונות לפיזיקת הקוואנטים הציפה לפני השטח כמה הסברים המאדירים את התודעה האנושית ומקנים לה יכולת להשפיע אקטיבית על המציאות. כך סברה, למשל, פרשנותו של ג'ון וילר לתימה הגדולה בניסוי שני החרכים הידוע (עיין צ' ינאי, מסע לתודעת הטבע, עם עובד, תל אביב תשס"ו, עמ' 142-139). כמו כן, בענין בו עוסק המאמר - הדין לכף זכות, מציג ר' נחמן מברסלב תיאוריה בה תודעה אנושית פועלת על המציאות (ליקוטי מוהר"ן, רפב).
[4] דברים דומים ניתן למצוא במורה נבוכים לרמב"ם (ח"ב פי"א). בהקשר זה יעויין: ב' נוריאל, "לוגיקה מצמצמת במשנת הרמב"ם", דעת 35 (תשל"א), עמ' 97-35.
[5] ר' סעדיה גאון, הנבחר באמונות ובדעות, הוצאת מכון מש"ה (בתרגום הרב קאפח), קרית אונו תשס"ז, עמ' פד.
[6] קיים דמיון טרמינולוגי מפתיע בין רס"ג לויליאם איש אוקאם; רס"ג עשה שימוש בכלל כדי לנכות את הכרחיותה של ישות אלוהית נוספת. תרגומו המילולי מלטינית של הניסוח המקובל לתער, Entia non sunt multiplicanda praeter necessitate, הוא "אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך".
[8] ננקטת כאן עמדה אינסטרומנטיליסטית (אקטואליסטית) מובהקת, שהיא איננה אוננימוס מוחלט בפילוסופיה של המדע. הריאליזם המדעי מהווה אלטרנטיבה לגישה זו, ובו נטען כי המדע אכן מתאר את המציאות כשלעצמה. אולם דברי קאנט דלקמן, עליהם אמון מאמר זה, מכריחים אינסטרומנטליזם. עיין למשל: מ' אברהם, "הוכחה סטטיסטית נגד האקטואליזם", מידה טובה 97 (תשס"ט), עמ' 4; אך מנגד: צ' ינאי, מסע לתודעת הטבע, עם עובד, תל אביב תשס"ו, עמ' 136. כמו כן עיין ז' בכלר, שלוש מהפכות קופרניקאיות, זמורה ביתן, תל אביב תש"ס, עמ' 141-21.
[9] כפי שניתן לראות, נעשה כאן שימוש חמור בעקרונות שנטבעו על ידי עמנואל קאנט (Immanuel Kant), מתוך הנחה כי זהו המֵחְשָׁב הפילוסופי המקובל. המאמר לכל אורכו נוקט במינוחים ובמושגים שמקורם בקאנט. לדוגמא, השימוש החוזר ונשנה ב'דבר כשלעצמו' ( (Das Ding An Sich.
[10] ס' הוקינג, קיצור תולדות הזמן, ספרית מעריב, תל אביב תשמ"ט, עמ' 61.
[11] אף אם נניח שקיימים דברים מחוץ ליכולת התפישה האנושית (שלא כרס"ג, עיין בהערה 6), הרי שאין ביכולת האדם להשיגם, כדברי קאנט.
[12] ניתן לראות בדברים אלו כנוקטים נימה אקזיסטנציאליסטית המזכירה את דבריו המהממים של סרן קירקגור (Søren
Kierkegaard) הצעיר: "מה שחסר לי בעצם הוא לברר מה עלי לעשות. לא מה עלי להכיר, פרט לאותה הכרה שהיא קודמת לכל עשיה... החשוב הוא למצוא אמת עבורי... מה יועיל לי לשם כך אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית?... מה היה מועיל לי, אילו האמת היתה עומדת לפני, קרה וערומה, אדישה לכך אם אכירנה או לא אכירנה?" (בתוך: ש"ה ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ג, עמ' 9).
דברים דומים ניתן למצוא אצל הראי"ה: "הדמיון שהמציאות מצויר בו בציורינו הפנימי, הוא יותר חשוב אצלנו מאמיתתו כשהוא לעצמו [ביטוי זהה לתרגום המקובל של ש"ה ברגמן ל - An Sichשל קאנט, ועיין הערה 9 לעיל, מ.ב.], כי את אמתתו לעצמו אין אנו יכולים להשיג, ובציורינו הלא נחיה ונחוש..." (הראי"ה קוק, קבצים מכתב יד קדשו, המכון להוצאת גנזי הראי"ה, ירושלים תשס"ו, עמ' לו). [מי שהעיר לי על שני מקורות אלו, היה חברי רועי וינברג ז"ל, שמצא את מותו ימים מספר לאחר כתיבת המאמר בנסיבות טראגיות. כל אות ואות ממאמר זה מוקדשת לזכרו ].
[13] עיין בהערה 12 לעיל. ואמנם, יש לברר כי האמת הנבדקת היא אכן ערומה ונטולת כל השפעה מעשית על חיי האדם. גדליהו בן אחיקם ביקש לדון לכף זכות את ישמעאל בן נתניהו, אך פעולה זו עלתה לו בחייו, לכשישמעאל קם עליו להרגו (ירמיהו מ). גדליהו שגה, שכן הוא התעלם מהצדקות מעשיות להעדפת תיאוריה שתחייב את ישמעאל בן נתניהו. גדליהו בחר באמת קיומית מסוג אחד, אך העלים עיניו מאמת אחרת, קיומית לא פחות (שלבסוף התגלתה כנוגדת קיום, או לכל הפחות את קיומו של גדליהו).
פורסם בבד"ד, 24
