כשהרב קופץ למעיין

בגיליון 1184 התייחס ידידי מורדי מילר, לבעייתיות הקיימת בלימודם של תוד"ה 'בוכנא' במסכתנו ודומיו.

תוד"ה זה עוסק, באופן מיוחד וחסר פשרות, בתיאורים אנטומיים של הגוף הנשי. כפי שהזכיר מורדי, אותו תוד"ה מהווה רק סימן המבטא עקרון רחב בהרבה, החולש על הש"ס כולו. סוגיות רבות, ובעיקר אלו העוסקות בעניני נשים ואישות, לא חוסכות כלל בפרטי המקרים ותיאורי המציאות. ואכן, עיסוק בנושאים אלו יש בו בעייתיות מסוימת מבחינת הצד הלומד. אולם יש לשאול, האם דחיית העיסוק בענינים אלו, מינימלית ככל שתהיה, פותרת בעיה כלשהי, או שמא דווקא יוצרת בעיה?

ברצוני להציע הסתכלות מעט שונה על הדברים. הכרת המציאות מלווה באופן תמידי בקונוטציות ואסוציאציות שונות. המשמעות שיוצרת ההסתכלות תלויה, כמובן, באדם עצמו, ומשתנה מאדם לאדם. הרב סולובייצ'יק מתאר את הקונוטציות העולות במוחו של איש ההלכה, כאשר הוא בוחר לבלות את צהרי יום השישי בביקור באחד המעינות בסביבה :

כשאיש ההלכה נתקל במעיין המפכה חרש, הרי יש לו יחס אפריורי קבוע לתופעה ריאלית זו: הלכות מעיין בנוגע לטבילת זב, טהרה בזוחלים, מטהר בכל שהוא, כשרותו למי חטאת וכו', וכו'. הוא מסתכל במעיין, מתחקה על טיבו, שורשו ומהותו...אין איש ההלכה סקרן יותר מדי ואין הוא מעוניין להכיר את המעיין כשהוא לעצמו, אלא הוא שואף להתאים את המושג האפריורי עם התופעה האפוסטריורית. (איש ההלכה עמ' 28)

במוחו של איש ההלכה, המעיין הוא בעל משמעות הלכתית. עיונו של איש ההלכה בדיני טבילה מקנה לו יכולת לזהות את המעיין כאחר, ולמקמו בקטגוריה הלכתית מובהקת. התגובה האינטואיטיבית הנורמלית לזיהוי האובייקט 'מעיין'[1] מוחלפת באחת שקולה ובוחנת. איש ההלכה משעבד את המציאות לנפקא מינה. הוא איננו משנה את המציאות העומדת לפניו, אלא בוחן אותה ומגיב אליה מכיוון ומרקע אחר.

הדחקת אותם נושאים אינטימיים מלימוד התורה, מסכנת ומאיימת לפגוע בעולמו הכללי של האדם. מבחינת אותו אדם, 'שור שנגח' ו'תרי ותרי' הם נושאים הלכתיים ברורים, מה שאין כן לגבי 'פתח פתוח'. הנושאים האינטימיים עבור אותו אדם הם בעלי משמעות יחידה, המקשרת אותם באופן חד חד ערכי לאותה רתיעה וסלידה מלימודם בבית המדרש.

העקרון הבא לידי ביטוי בלימוד אותם נושאים הוא חיוני. לימודם של ענינים אלו מקנה להם משמעות אחרת בעיניו של הלומד, כזו שתאפשר לו להסתכל עליהם כבעלי משמעות דתית הלכתית, הבאה מרקע אחר, ולא רק כבעלי משמעות מינית. ממילא, הקונוטציות של הלומד בעת עיסוק בנושאים כאלה, לכשיצטרך לעסוק בהם, תהיינה הלכתיות.[2] דרך כזו מבקשת שלא לברוח מה'נושאים שאין לדבר עליהם', אלא להתמודד איתם ולהקנות ללומד כלים שיעזרו לעמוד מולם גם מחוץ לבית המדרש.

---

[1] כפי שכבר נאמר, התגובה תלויה באדם עצמו. לגבי המעיין, אותה תגובה אינטואיטיבית נעה בין קפיצת ראש לבין סלידה והתרחקות רפלקטיבית. חבריי לחדר בשנה החולפת, למשל, הם בעליהן של שתי תגובות קיצוניות מנוגדות אלה.

[2] כמובן שאין ציפייה מהאדם שיסתכל על אשתו כעל דף גמרא. אולם, ודאי שזיהוי מצבים רבים כהלכתיים הופך את האדם לשקול ומודע יותר להבטים התוריים של המציאות, דבר שודאי יעזור לו בשקילת צעדיו הבאים.

פורסם בדף קשר